הנוף המשתנה (ואיתו גם מזג האוויר) פשוט ממגנט אותנו אליו. מתחת לגלגלי הרכב העולה מעלה אל ההר נפרשים מטעי עין זיוון ואינספור עצים נשירים בצבעי השלכת. כך יצא שבמשך כמעט שעה בתחומי ממלכת הגולן נסענו בערך 40 קמ"ש עם עצירה לתמונות איפה שרק אפשר. בכל יציאה מהרכב התווסף לנו עוד בגד לבוש חם. אם חשבתם שבסתיו עדיין אפשר ללבוש גופייה, צעיף קליל וג'ינס – כדאי שתחשבו על זה שוב. לכאן תצטרכו להצטייד בפליז טוב, טרנינג וגביים חמות לכל הפחות כדי להרשות לעצמכם לצאת מהרכב. אלא אם אתם מקומיים ואז זה באמת קטן עליכם.
עם הנוף הנפלא ומזג האוויר המשתנה והצלול, אפשר להבין פתאום איכות חיים רמת-גולנית מהי. דווקא ב"לוע הארי", קרוב מאוד לשטחי האש הסוריים, נדמה שהומצאה המילה אופוריה. משפחות צוחקות ממהרות להצטלם בנקודה שבה עמדנו, זוגות מגיעים הנה לחופשה קצרה של "ניקוי ראש" ואוטובוסים של תיירים סקרנים מתחילים לאייש את החניה. האמת היא שריכוז אוכלוסייה כזה לרוב מפריע לי להיכנס לעומק החוויה. אולי בגלל שהוא בדרך כלל מלווה בשיחות קולניות שאני נאלצת לשמוע בעל כורחי וריח מוגזם של קלמנטינות. אבל הפעם, נופי השלכת והאנרגיה השלווה הזאת יוצרים להפתעתי בדיוק את ההיפך ואני נרגעת באופן אוטומטי.
רגע לפני שהחלטנו לרדת מההר ולקפוץ למסור ד"ש 10 דקות משם, בחוות הטורבינות של הר בני רסן, עצרנו לנשנוש ואספרסו ב"קופי ענן". בית קפה- מסעדה שמתנוסס בגובה 1,160 מ' מעל פני הים וגורם לנו לבלוע את הנוף הפנורמי שניצב מולנו, דרך הלגימה מהקפה.
למרגלות הטורבינות הרוח משתוללת, מה שיוצר את התנאים המושלמים ליצירת חשמל ליישובי הסביבה. חלק נכבד ממנו אף נמכר לחברת החשמל. ראינו איך הרכס הסורי שנמצא ממש במרחק נגיעה כבר מוכן לקבל אליו את השלג ותהינו אם באורח נס זה יקרה עכשיו, כדי שנוכל לחזור הביתה כמו טווסים ולהשוויץ. את מקומה של הפנטזיה תפס ממש תוך דקות גשם מתחזק כך שנאלצנו להיפרד מן הנוף הנפלא מוקדם מן הצפוי.
הגשם אמנם לא הפסיק, אך התחלף בטפטופים קלים, כך שיכולנו להמשיך אל הסיבה האמיתית שלשמה הגענו – טיול בשלכת המדהימה של רכס בשנית – אחד המקומות היחידים באזור ששומר על חורש טבעי עוצר נשימה, שבסתיו מתקשט בצבעי הכתום-צהוב-אדום שכל כך מאפיינים את העונה האותנטית ההיא שאנחנו בעיקר מכירים מהאגדות.
כשהצלחנו לנתק מעט את הראש מצמרות העצים ולהתבונן לעבר הקרקע, פגשנו בפריחת הסתיו המדליקה של חלמוניות צהובות ופריחה וורודה נוספת, שהתבררה לנו כפרח המוגן סתוונית התשבץ (ותודה למדריך הטיולים החביב שבדיוק הסביר על כך לקבוצה שלו), צמח מזן נדיר ביותר ובסכנת הכחדה, שצומח רק כאן, במקומות מסוימים ברמת הגולן. למעשה, הפקעת של פרח סיתוונית התשבץ מכילה רעל, המשמש בעולם הרפואה כחומר הנוגד מחלות עורקים.
חוץ ממרבדים צבעוניים, הראייה המדהימה שלי הצליחה לקלוט לרגע שועל קטן, זריז מידי כדי שנוכל לצלם ומספר דקות אחריו גם ארנבון חום וחמוד, שסירב להתקבע במקום לטובת סשן צילומים איכותי.
מכיוון שהמסלול אינו מעגלי, העדפנו לשוב לכיוון הרכב במקום להמשיך אל שרידי הכפר הקדום ג'וויזה. אבל אם אתם מטיילים שאוהבים להשקיע קצת יותר מאיתנו, בהחלט מומלץ לדאוג לרכב איסוף שני בסוף המסלול, שבו אפשר לפגוש בהריסות והמעיין שנובע ממש ביניהן וחורשת צפצפה מרהיבה, המהווה את החניון לרכב האיסוף.
באופן ספונטני התחשק לנו להתקדם צפונה אל צומת וואסט (צומת האמיר), סמוך לנקודת התצפית בה התחלנו את הטיול. כאן נבנה מרכז חדש שעוד לא הספקנו לבקר בו הכולל גלריות אמנים, מסעדת אסאדו מומלצת בחום, חנות תבלינים נפלאה ובית קפה מתוק. גם אירועים ופסטיבלים מתקיימים כאן בחגים ושבתות כך שאם אתם מגיעים לאזור מומלץ לעקוב. אחרי שהתענגנו על הבשר המשובח של המסעדה והתפנקנו על חליטת תה בתוך חנות התבלינים התחלנו את המסע חזרה הביתה מרוצים ומסופקים מכל החוויה. הפעם, לצערנו, נאלצנו לנסוע קצת מהר יותר…
