לכמה דקות בתוך האוטו הרגשתי אירופה. שדרת עצים אדירים עם צמרת ירוקה עומדת משני צידי הכביש במראה משורטט כמו גדוד צה"לי. בין שדרה שנגמרת לאחת שמתחילה, צצים בתים קטנים על שטח צהוב בהרבה יותר ממה שאנחנו נוסעים בו ועליהם דגלים ענקיים. "מה זה?" אני שואלת. "זאת לבנון". הוא עונה לי. "ברוכה הבאה".
ההחלטה על יום טיול בגליל העליון הייתה ספונטנית למדי. יום קודם הוזכרה איפשהו המילה "מפל" וגרמה לי להיזכר בשואו המטריף של מפלי נחל עיון במטולה. 4 מפלים של מי שלגים, שנשפכים בשאון והמולה מתוך תחומי הלבנון הישר אל בריכות ענק שמקבלות אותם בברכה ומתוות עבורם את דרך ההמשך, אל בריכת המפל הבא. עוד נזכרתי, שחלפו שלוש שנים בדיוק מאז ביקרתי שם בפעם האחרונה. זמן לא סביר למי שנוהגת להכריז שזהו אחד משני המקומות האהובים עליה בארץ…
אני רציתי מטולה, הוא היה קצת עצלן והציע את השוק של שבת. אז נאלצתי שוב להוכיח שאני היא הסמכות הבלתי מעורערת של הבית כדי להושיב את שנינו באוטו, בדרך לאחד המקומות המיוחדים ביותר בצפון.
זה לא סתם, שקצה של מדינה בכל מקום בעולם הוא גם המקום הכי יפה שלה. קחו את אילת למשל- עיר די אפרורית, עם גבול מנומנם, אבל עם קסם שאי אפשר להתחרות בו. כך גם מטולה הציורית שנושקת לגבול שהלוואי והיה מנמנם לפעמים. אבל דווקא בגלל המצב הבטחוני המתוח ששורר כאן לאחרונה, זה בעצם מה שכל כך מסקרן ומיוחד בה.
הגענו לשמורת נחל עיון מהכניסה הצפונית ונכנסנו לבקר את שני המפלים הראשונים – עיון והטחנה. בעודנו מפטפטים עם הבחור הנחמד של רשות הטבע והגנים בכניסה, נזכרתי שהמסלול בכלל לא מעגלי וגרוע מכך – שנחל זורם אומר שהחזרה היא כולה עליה אחת גדולה. עם כל הכבוד לנחל עיון ושמורת התנור היפהפיות (ויש המון) – אין סיכוי שבעולם שזה קורה. לפחות לא אחרי הפעם האחרונה, שבה עליתי מנקודת הסיום רגלית את כל הכביש הארוך והמתמשך עד לפנים המושבה. אלה היו השעתיים הארוכות בחיי (אלוהים, מה עבר לי בראש?!), אבל אז עוד הייתי בגיל שבו שטויות הן דבר לגיטימי.
סוכם שנבקר בשני המפלים הראשונים ולאחר מכן ניסע לשניים האחרים מהנקודה ההפוכה. חלק יחסית קטן נחרב כאן בשריפה, אולי כתוצאה מהשרב הבלתי נתפס שפקד אותנו באוגוסט-ספטמבר השנה. אבל גם אם המושבניקים במטולה כבר כמעט נמסו מהחום הבלתי רגיל, נחל עיון נראה כמו מקום שבדיוק עכשיו הסתדר לצילומי קטלוג: הכל ירוק, פורח וציורי. הגשרים מעל זרימת הנחל יפים כתמיד, החורשים מזכים אותנו בצל וחמצן נפלאים והמים בבריכת הטחנה (בתוספת צב חמוד שטיפס מהמים ומשך את תשומת לבם של כל המטיילים) הפכו באותו הרגע למרענן הרשמי של אותו שבוע לח ודביק.
בדרך החוצה פגשנו את אותו בחור מרשות הטבע והגנים שבדיוק נכנס פנימה לפטרול שגרתי שכזה ובודק שכולם בפנים שלמים ונהנים. התעכבנו קצת כשסיפר לנו על השריפה והשליטה עליה שהושגה יחסית בזמן וגם על הלבנוני ההוא מהצד השני של הגדר שקרא לעברו קריאות גנאי לאחר שפרצו המהומות האחרונות.
ביציאה החלטנו לשנות כיוון ולעלות עם האוטו לכיוון הרכס ומצפה הגבולות. הוא מכיר היטב את האזור כי שירת כאן בצבא ושמח מאוד לתבל לי את הדרך בכמה סיפורים פיקנטיים שהתרחשו כשהיה בשירות.
עלינו על הדרך המפותלת לכיוון מרגליות. לכמה דקות בתוך האוטו הרגשתי אירופה. שדרת עצים אדירים עם צמרת ירוקה עומדת משני צידי הכביש במראה משורטט כמו גדוד צה"לי. בין שדרה שנגמרת לאחת שמתחילה, צצים בתים קטנים על שטח צהוב בהרבה יותר ממה שאנחנו נוסעים בו ועליהם דגלים ענקיים. "מה זה?" אני שואלת. "זאת לבנון". הוא עונה לי. "ברוכה הבאה".
הופתעתי לראות עד כמה קרובים ביניהם הבתים שמשני צידי הגדר. ויחד עם זאת, לא הבחנו אפילו ברכב צבאי אחד במהלך הנסיעה. אולי בכל זאת יש מי ששומר כאן מרחוק על השקט.
רציתי מאוד לצלם, אבל היה קשה למצוא מקום טוב לעצור בו. בכל זאת, משימה לא קלה לביצוע באמצע כביש חסר שוליים ששיחים ועצים גדולים מפרידים בינו לבין הגדר. הספקתי בתמונות של הדרך היפה ושל הנוף המדהים שנגלה לפנינו, מיד כשמתחילים לרדת מן הרכס.
בדרך חזרה, כמובן שלא יכולתי לוותר על ביקור קצרצר בראש פינה. משהו באתר השחזור המיוחד הזה תמיד עושה טוב על הלב. נכנסנו לגלריה הגדולה שבין הסמטאות, כדי לגלות שיש כאן מכירת חיסול כי האמנית יוצאת לפנסיה. לאחר שהתחדשתי בשרשרת ועגילים חדשים, הוא שוב הופתע מהיכולת שלי למצוא חנות לקנות בה תכשיטים (חוש כזה של מכורים), גם כשאין כלום ושום דבר מסביב.
את המשך הדרך הביתה עשינו כמיטב הקלישאה – עייפים אך מרוצים. ממש בשיאו של המצב הביטחוני הקשה, עדיין הצלחנו ליהנות מכל נפלאות הצפון היפה, מאנשים חייכנים שפגשנו בדרך והרבה קסם מקומי משובח.
